אתר ארגון הרוקדים לריקודי עם ישראליים                   www.harokdim.org     
אורח   
הרשמה התחברות
דף הבית
מי אנחנו
חיפוש הרקדות
גלריית תמונות
רוקדים כותבים
קישורים
פליירים
סקר ריקודים
שאלות נפוצות
צור קשר
English
רדיו הרוקדים
מונה כניסות

זכרונותיה של תמר הלא היא אווה, מצילומי הסרט הורה 79תמר גולדינר 16.5.14 
זכרונותיה של תמר, הלא היא אווה, מצילומי הסרט "הורה 79" כתבה תמר גולדינר.

  1. מבחן בד
    טליה, חברתי ללהקת המחול "אלון יזרעאל" מצלצלת אלי: את רוצה להופיע בסרט? אלי כהן, במאי ידוע, מחפש רוקדים ועורך אודישן בחיפה. ניסיון מוקדם במשחק לא הכרחי.
    חשבתי: "במאי ידוע"? קישלובסקי- הוא לא. הרי קישלובסקי ואני ניהלנו שיחות ממושכות על קולנוע,


    אבל כנראה שצריך להסתפק במה שיש... כן, אני רוצה להשתתף. חמישים ו... (לא חשוב כמה) שנים מאחורי. לא תהיה הזדמנות נוספת. אבל האם אוכל להיות משמעותית בסרט? אני רוצה להתגאות בעצמי, שאצליח להראות את היכולות שלי במשחק.... שיאהבו אותי.
    אני באה לאודישן. משרד באזור הנמל. גם מיכל, חנן וטליה כבר שם. נכנסת לחדר ומולי מצלמה. אני חשה בנוח, אבל אחרי שתי דקות, הבמאי מודיע לי שהוא מאוכזב ממני. מה, מאין לו שאינני מתאימה? אני פורצת בבכי. ואז הרשע הזה מודיע לי בחיוך שהתקבלתי.
    אני עומדת לשחק בסרט! איך אומרים בפולנית?... "וואו"!!

  2. חזרה ראשונה
    אני מגיעה מהקריות. טליה ומיקי חיפאים, ואני מצטרפת אליהם בנסיעה לת"א. זהו מפגש ראשון עם מי שיהיו הפרטנרים שלי בסרט. אני מסתכלת סביבי. אנשים מציגים את עצמם. יש כאן רוקדים ורוקדות מכל הארץ- ממרחביה, מנהריה, מאשקלון. אנו מונים כארבעים איש ואישה. אלי הבמאי אומר שבסופו של תהליך החזרות יישארו רק שני שליש מהאנשים. מה? חשבתי שאחרי האודישן הכל סגור! לרגע תוקפת אותי חולשה: האם אעמוד במבחן? אבל מיד מתאוששת: אותי לא ינפו! אני כבר מסמנת לעצמי : זה וזאת יפלו במיון. הם לא מגיבים נכון. הם לא מגיבים להנחיה של אלי, הבמאי: לא "לשחק", "להיות!" אני משתדלת ללמוד מהשגיאות של האחרים (ושלי). אותי לא ינפו!


    בחזרה הראשונה אנו מתבקשים לבחור לעצמנו שמות. אני בוחרת בשם "אווה", על שם חברת ילדות שלי. אבל מי היא אווה? מה חלקה בסרט?מה הסיפור? המון שאלות ללא תשובות. צריך לתת אמון בבמאי. מממ... אולי כל העניין הוא מסווה לאיזו גחמה מגלומנית שלו? כבר נשמעות לחישות שסרט לא יצא מזה...

  3. חזרות נוספות
    אנו לומדים כל מיני מושגים חדשים: "המטרה", "המכשול", "זכרון חושים" "מונולוג פנימי".. אני מתבוננת בד. לכאורה היא לא מבינה שום דבר. יש לה שאלות מטופשות. ברור שאין לה מושג מה זה "זכרון חושים". היא תעוף במיון הראשון... ואז היא אמורה לגלם דמות בתרגיל משחק, ופתאום ד. זורמת חופשית, אמינה. אולי לא צריך להבין. איך אמר אלי? צריך להיות.

    באחת החזרות , אלי רוצה לדבר אתי על מקומה של אווה בסרט.
    סקרנותי גוברת. שואלת בהתרגשות ובציפייה – מי היא אווה?
    אלי עונה- אווה מחפשת אהבה. איזה יופי, מתאים לי, כמו בחיים. אני מתחילה להבין את מהלך העניינים: אלי לא כותב דמויות ואחר כך מחפש מי שיגלם אותן, הוא לומד אותנו ורק אחר כך כותב דמויות "שיתלבשו" עלינו. ובמחשבה שנייה: מה, אני כל כך שקופה?
    החלטתי לקחת את התפקיד שבסרט לחיים ממש – כפי שאמר אלי: תתרגלו ותאמצו את התפקיד גם לחייכם הפרטיים. מעולה, יש לי הזדמנות לתרגל (ולמצוא אהבה). מאותו הרגע אני מפלרטטת בהנאה רבה עם הגברים שבחבורה.
    אני מוצאת הזדמנויות רבות להתקרב לגברים הכיפים , השמחים והמפרגנים שבחבורה. והיו ...
    באחת ההפסקות רפי (ע.) ואני שוכבים על המזרן שבחדר ההלבשה, בודקים איך הצטלמנו במצלמתי, ובעיקר צוחקים ומקשקשים... רגע, לא ריכלו שהוא... לא חשוב!

    .

    פעם אחרת, אני מתיישבת על ברכי איתן (שי), גבר יפה תואר ומוכשר, שעד כה חשבתי למרוחק ושוויצר גדול. כעת מזהה בו תכונות חיוביות...
    יש לנו בסרט סצנה משותפת...זיכרונות רומנטיים מהעבר...
    הרגעים האלה מקרבים אותי אליו, אוכל להרגיש כלפיו ...... אך לא רק לשם המשחק. אני נהנית ממה שנוצר בינינו, נהנית מזה מאד. סטופ! לא, אין לי מטרות פרטיות כלפיו....
    מחליטה להרחיב את שדה הניסויים - מפלרטטת גם עם הצוות... הצעיר והבוגר... כיף של תרגול. מוצא חן בעיניי מאוד מאוד.


  4. בימים של צילומי הסרט בכרמיאל הציעו לנו " לינה בצימרים".
    אני אוהבת ליהנות עד הסוף! לשנות ולחוות חוויות חדשות. גם להתפנק.
    אנחנו בחדר קטן וצפוף, בקושי עוברות בין המיטות, מיטת קומתיים ועוד שלוש.
    חמש גרציות – אווה (תמר), רותי (טליה), תמי (אביטל), ברכה (צפי) ונעמי (גאולה).
    הבלגאן חוגג בחדר! למי אכפת שהחזיות מתערבבות עם האיפורים והקרמים, המצלמות עם הקלסרים ...ושאר הירקות...העיקר- הכיף. בבוקר אני קופצת למיטה של תמי (אביטל) שוכבות כפיות... מתחבקות וצוחקות...(המקלחת תפוסה –ברכה לרוב ראשונה...)ימי התום...שכנראה לא הסתיימו לגבי, לפי כמות השטויות שאנו עושות שם...בעיקר שטויות של תמי ושלי.
    הכל כמובן מתועד במצלמה החרוצה שלי. לא מפספסת דבר...יש הוכחות !
    אילו ארוחות מפנקות מכינים לכולנו בבקרים! אנחנו אמורים להראות אותו הדבר כל ימי הצילום....לא נראה לי שנצליח, הכל כל כך טעים ומוגש בטוב טעם. מארגנים לנו גם ברביקיו לילי- יחד עם כל הצוות, מי שבחרו לישון כאן- חוגגים את הימים.
    אני מרגישה אושר ושמחה אין סופית,למרות העייפות הענקית- החיים יפים ומותר ליהנות!




  5. צילומי סצנה בכרמיאל...
    צילומי לילה, אווירה מתאימה בהחלט לרומנטיקה...
    צוות התאורה מוסיפים אורות, מצלילים מה שמפריע. הרבה עשייה .
    אני מסתכלת מהצד ומתפעלת מהמקצועיות שלהם ומהפטנטים שהם ממציאים.
    בסצנה משתתפים אלי הבמאי (הפעם גם כשחקן) ואני. אני אמורה להבחין בו בהמון ולרוץ אחריו כדי להתנצל על היחס שהלהקה הפגינה כלפיו.
    אלי מבקש ממני לעלות ולרדת במדרגות, כדי שאתנשףףףףףף –
    עולה, יורדת, שוב...ושוב... ונאדה, הנשימות נותרות לגמרי רגילות...
    מצחיק אותי איך שכולם מתפעלים "איזה כושר יש לך..."
    נו טוב, ככה זה לא יעבוד... אז ...
    בסוף אני מזייפת וזהו, סופסוף התנשמות טבעית....
    נזכרת פתאום בסאלי, בסרט...
    מאוד מתרגשת לשחק עם אלי /יוסקה. אלי הבמאי שלנו, השחקן המקצועי.
    מתרגשת, כי אלי סומך עלי, מאפשר לי להיות מי שאני ולבחור כיצד אעשה זאת.
    מתרגשת, כי עלי לפלרטט איתו, פעולה נעימה ומאתגרת בהחלט, אך שונה בהחלט ברגע זה.
    המצלמה החקרנית, המדייקת ללא רחמים מופנית אלי, וכל ניואנס בגופי, כל תנועת פנים
    מצולמת בגדול. כעת כולי בזרקורים. הרבה מחשבות: איך אראה? לעשות ככה או ככה....?
    מסמנים לי על הרצפה במדוייק איפה לעמוד ובאיזו זווית-לפי זה מעמידים תאורה. מכאן הכל עלי...
    שומעת " אקשן" ... כל המחשבות ותכנונים נעלמים ואני מוצאת את עצמי, באופן הכי פשוט וטבעי , מתחילה עם אלי... רואה מולי גבר מקסים שאני מעוניינת בו. רוצה למצוא חן בעיניו....
    שוכחת מהצוות לרגע... ופתאום שומעת " קאט" ואני חוזרת למציאות...מצלמים שוב ... את אותו החלק.... "שוט" (צילום בשפת הקולנוע) נוסף ...
    בין צילום לצילום ישנם "טאצ'ים", תיקון איפור מהיר ומקצועי על ה"סט" (מקום הצילום) . כמה נפלא להרגיש שחקנית חשובה! תחושה עילאית.
    ממשיכים בסצנה שלנו. אלי מחייך...עושה לי עיניים, אני עושה לו עיניים... נכנסת למשחק...נהנית...
    ושוב ה"קאט" המעצבן הזה. נו טוב, צריך לשנות את זווית הצילום, האור והסאונד... ככה זה,
    כשכבר אני מפליגה לי בנשמה...קאט.
    כל עוד לא מצלמים אני מודעת שיש סביבי המוני אנשים, חלקם מתבוננים בי/בנו.
    אבל בזמן המשחק- אין, אין אף אחד חוץ מאלי / יוסקי ואני, תמר/אווה.
    העולם החיצוני אינו קיים.




  6. ליל האהבה ב"שרתון" (הוואן של יוסקי).
    בסצנה אמור יוסקי לפתות את אווה להיכנס לוואן שלו.
    עוזרת הבמאי חוזרת איתי על הטקסט (תמיד תמיד לפני צילום סצינות בהן אני מקיימת דיאלוג כלשהו...)היא בודקת האם אני זוכרת היטב מה עלי לומר....
    מתכננים איך ומה...והצוות הצעיר רוצה קצת אקשן....יש להם רעיונות....
    "כשהדלת של הוואן תיסגר, אנחנו ננענע את המכונית כאילו ש...."
    אלי אומר: "חברה, בגילי? מזמן כבר אין לי כוחות לגרום למכונית לזוז...מה אתכם... "
    אוי אלי, אלי... אינך מאמין בכוחותיך? חחח...
    טוב, כל מה שקרה שם בפנים - לא נראה בסרט, אך יכולה לספר שנהניתי וצחקתי ממה שהיה.
    בסצנה הבאה, אווה מנסה לחמוק מהוואן אחרי ליל אהבה, אך חבורה מהלהקה מבחינה בה. היא לא מתביישת למשמע השריקות ומחייכת לעומתם חיוך רחב.
    בחזרה אל החברה שמתכוננים לקראת הסצנה הבאה. אני מבחינה במבטים חטופים.... נאמרים רמזים....שאלות...
    "אווה, איזו סמוקה את? איך היה? מה עשיתם שם באוטו? כשהדלת נסגרה? היה אקשן? "
    "את נראית מרוצה מאד"... יש חיוכים.. ואולי יותר מסקרנות תמימה...
    "היה ...היה...," אני עונה במבט שובב...,ומשאירה אותם עם סימני השאלה.
    "יחד עם הצלם ,דני המדהים ואיש הסאונד, כולנו צפופים שם, ברכב אחד, ממש חגגנו !"
    ואמנה המקסימה, אשתו של אלי שצפתה בנו כל העת במוניטור.... הוסיפה לאקשן.
    איזה כיף...יש קצת קנאה... חלקם גם מאמינים לשטויות שאני מספרת.


  7. האפשר כל כך הרבה ימים ללא קניות? נשים?
    יצאנו למרכז קניות בירכא - תמי, ברכה, נטליה ואנוכי- אווה, וקנינו...חזיות.
    את אותו הדגם - אך לא אותה המידה...
    רוח השטות שלי לא נפסקת לרגע - בתוך התא הקטן- למורת רוחן של המוכרות הצעירות ,
    שלושתנו: אווה, ברכה ונטליה מודדות, מחליפות, מתפקעות מצחוק ו...קליק- יש תמונות.

  8. כמעט שבוע בכפר הירוק- הצפוניים מוזמנים ללינה משותפת
    לא, לא בחדר אחד – כאן כבר לא חיים בסרט...ו...אולי כן?
    אני אוהבת את החוויה המשותפת הזו, נוצרת קרבה, הרבה צחוקים, שיתופים...
    רותי-טליה,ליאורה-בתיה ואני אווה-תמר יושבות על המיטות,לומדות ומשננות סצנות,
    בודקות "קולשיט" (תכנון יומי של הצילומים), כדי שלא נפספס איזושהי סצנה שלנו,
    מדברות על "השוטים" (צילומי קטע של סצינה), צילומי "קונטיניואיטי"(יש אחראית לצלם כל פעם את מה שאנו לובשים בכל צילום), "טאצ'ים" של המאפרות, "שקט על הסט" ,ו"סטנד ביי לצילום"....תחושה מרגשת של דבר חדש בחיי. חוויה מרתקת. כל העולם המדהים הזה ושמו קולנוע נכנס בבת אחת לחיי.
    עולם נפלא, כלל לא מוכר, הקשר היחיד שהיה לי בעבר עם עולם זה – הייתי מתורגמנית ומלווה של הבמאי הפולני הענק - קשישטוף קישלובסקי בשנות התשעים. לא חלמתי לשחק. והנה זה הגיע. מתרגשת, מתלהבת, מתאמתת, מתעצמת, מתמלאת באושר ושמחה, אני שחקנית ....אני שחקנית!
    מצמיחה לי כנפיים. המון צחוקים, בדיחות, רגעי אושר...


  9. חיי לילה אחרי הצילומים
    ואם נשאר עוד קצת כוח ?
    יאללה- יוצאים לקפץ בהרקדה אצל טישלר - הרי הוא חמי פישלר בסרט.
    בכל ההרקדות יש זוגות קבועים - וכאן אנו טורפים את הקלפים - כל 2-3 ריקודים מחליפים זוגות בינינו - אנשים ממש לא מבינים מי אנחנו ומה אנחנו מביאים אתנו למקום עם ההתנהלות הקבועה.
    בכל זאת כולם מחייכים אלינו. גם מזמינים אותי לרקוד. אני נהנית מכל זה בענק, כמה שטויות עשיתי שם, בלי חשבון. איזה כיף! המשך לסרט.
    מתחשק לי לצעוק בכל העיר: אתם יודעים מי אנחנו?
    השחקנים ב"הורה 79".
    ה!סרט! אתם עוד תראו....


  10. המיקרופון
    מיקרופון - הדבר הקטנטן וכל כך משמעותי כשצריך לומר טקסט .
    ניחוש קטן - ואיפה הוא? אצל הגברים - זה פשוט מאוד, אבל אצלנו, הנשים....
    חשבתם שהוא בחזייה? לא ממש, יותר נכון שם באמצע... בין לבין...
    ניר הסאונדמן עושה זאת במקצועיות ובדיסקרטיות רבה.
    זה אולי מביך אותי קצת בפעם הראשונה, אחר כך זה כבר רק מצחיק ומעלה חיוך.
    מה שמעצבן - זה הדבק כשמסירים אותו....והכי - שזה נגמר, הטקסט...הסצנה...
    התחושה של להיות מיוחדת, חשובה, להיראות.
    אישית, היו לי כמה "דיסקרטים " כאלה עם ניר. תודה על היותך עדין ורגיש כלפיי .
    פעם אחת ביקשתי מניר חגורה אחרת למותניי. ניר אמר: "רואים שעכשיו את כבר שחקנית מקצועית. "למה?" שאלתי. "יש לך דרישות"... וכמובן מלא את בקשתי. .


  11. צילומים של חדר הלבשה לפני ההופעה...
    חלקנו בבגדים רגילים, חלקנו בתלבושות להופעה.
    אלי שואל מי מוכנה להיות בלבוש חלקי - כמובן שגם אני.... הזדמנות נוספת להעז ולהיראות כך על המסך.
    מצלמים... הפעם זה לא צילום שהוא מיוחד עלי, אני מצולמת כאחת מתוך הקבוצה, כך שאינני מודעת מתי המצלמה תתפוס אותי וכיצד. קל לי לעשות פעולות ללא שיפוט עצמי כיצד אני נראית. זה לא צילום תקריב בו כל המסך רק אני.
    יחד עם זאת רואה איפה זווית הצילום לפי המיקום של המצלמה.
    חוקרת את המצלמה בכל הזדמנות. מציצה בה, מסתכלת על צוות הצילום ... מתוך הסקרנות.

    בעת הפסקת הצהריים לא מתחשק לי ללבוש את המכנס. נשארת במיני אמיץ בהחלט וסנדלי העקב האדומים, המככבים בסרט.
    הופעה שאווה מעיזה – כי תמר כבר לא.
    נהנית בענק מהפרגון והמחמאות....שכדאי שאתחיל ללכת כך גם ביום יום?....איזה כיף לאווה.
    מוצאת את עצמי יושבת ומשוחחת ארוכות עם נתן דטנר- על עולם המשחק והעולם הפרטי.
    איש שיחה מקסים.

    להיות חלק מעולם המשחק, גורם לי לאושר ושמחה . עולם שמרתק , מעצים מעשיר ומאפשר.




לכתבה זו נרשמו 5 תגובותלצפיה בתגובותלהוספת תגובה

 אורח  התחברות  הרשמה  רשימה כללית של תגובות